<h1>הפרדס לרש"י הלכ' פורים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מעשה היה ואירע פורים בא[חד] בשבת, וקדמו צבור להתענות בה' שלפני השבת, דהכי עמא דבר. [ובאתה אשה לרכוב ולילך אחר השלטונה, ושאלה לרבי] אם אפשר ש(י)[ת]תענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך. ואומר רבי א[ף] ע[ל] פ[י] שאין זה תענית צבור קבוע, לא [מדברי תורה ולא] מדברי סופרים אלא מנהגא בעלמא [ש]נהגו העם. שהרי אותם תענייות שנתענה מרדכי [בשושן] בפסח התענה ג' ימים. דכת[י]ב ויעבור מרדכי. ואומר ר[ב] [לקמן ט"ו ע"א] שעבר יום ראשון של פסח בתענית. ואי משום דברי הצומות וזעקתם דכתב בקרא, לאו היינו קבלת צום לדורות, דאם כן וזעקתם מאי זעקה לדורות איכא. דמה אנו זועקים בשביל אסתר אין לנו אלא זכירה ועשייה כדכת[יב] נזכרים ונעשים, כלומר נזכרים אותם ימים לספר זה עם זה והיינו קריאת המגילה ונעשים ימי משתה ושמחה, והזכרת הדברים אין זו זעקה, אם כן דברי הצומות וזעקתם הכי קאמר על דברי הצומות וזעקתם והצרות שעברו עליהן בימי המן קיבלו היהודים עליהם פורים לדורות זכר לנסים. מכל מקום לא התיר לאדם לעולם שיהא פורש עצמו מן הצבור, דאמרינן [יבמות י"ג ע"ב] לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. ויש מן הפרושים שא[ף] ע[ל] פ[י] שהן מתענין עם הצבור בחמישי חוזרין ומתענין בששי כדי לסמוך התענית לפורים, שכך הוא דינו, הואיל ואי אפשר לו בשבת יעשה [אותו] בע[רב] ש[בת]. ור[בי] קורא (עליו) [עליהם] [קהלת ב'] והכסיל בחושך (ילך) [הולך], הוא עצמו [אינו] אלא מנהג שעושין זכר לדבר, וזה מחמיר [לעשות] במקומו כאלו הוא (בקבוע) [כקבוע] מן התורה, כיון שהרגילו רבים בחמישי דיו בכך.
המבקש לצאת בדרך ומבקש לקרוא את המג[י]לה בי"א (בי"ג) בי"ב בי"ג, אם יכול ליקח עמו המג[י]לה יעשה כל תקנה שיכול לעשות ויקחנה עמו כדי שיקראנה בזמנה. ואם אינו יכול [לקרות], יקרא או[תה] בי"א או בי"ב [או בי"ג], כמו שמצינו בכפרים, דאמרינן, תניא אמר ר' חנינא חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ו[מ]כאן אנו למדין [ש]א[ף] ע[ל] פ[י] שזמן מג[י]לה בי"ד ובט"ו תיקנו להם חכמים להקדים משום מים ומזון, וכ[ל] ש[כן] הכא שאין יכול להמתין עד זמנה שהרי דחיק הוא. ומק[ל] ו[חומר] יהא דינו דבעי לקרותה קודם זמנה. ואל יקראנה אלא בעשרה. דאמר ר[ב] מג[י]לה בזמנה קורין אותה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה. רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה [בעשרה]. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, ומשום הדור מצוה. והלכתא כרב אסי. ועד כאן לא פליגי אלא בזמנה אבל שלא בזמנה שניהם מודים שאין קורין [אותה] אלא בעשרה. [והלכך אם קורין אותה בעשרה] מברך [לפניה ו]לאחריה (ולפניה). ואם היו פחות מעשרה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. וכן מי ש(י)בא מן הדרך לאחר זמנה בין ביחיד בין בצבור אל יקראנה. ואם מבקש לקרותה יקראנה (ב)[כ]אדם שקורא בתורה ובנביאים [ובכתובים]. [ו]לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. שכך אמרו חכמים, לא פחות ולא יותר.
<h2>דף ד.</h2>
אחר קריאת המג[י]לה ואחר הברכה עומד החזן ואומר ואתה קדוש וסדר קדושה כולה, קדיש כולו. ואם מוצאי שבת הוא, לאחר סייום תפל(ה)[ת] לחש אומר קדיש שלם וקורא את המג[י]לה. השלים הכל כהילכתו עומד החזן ואומר ויהי נועם ואתה קדוש וכל סדר קדושה, ואינו אומר ובא לציון בלילה שאין גאולה בלילה. שחרית מתפלל שמנה עשרה [ומזכיר] ועל הניסים בהודאה. [לאחר סיום תפלתו אומר] קדיש. עד דאמירן (עולה) [בעלמא]. (שאין) [ואין] אומר [הלל] בחוצה לארץ. ומוציא ספר תורה (בגדולה ורוממות) [בגדלו ורוממו]. וקורין בו ג' בפרשת ויבא עמלק. וא[ף] ע[ל] פ[י] שאין בפרשה [עשרה פסוקים] אלא ט' פסוקים ולא יותר, קדיש עד דאמירן [ואחריה] מיד מקרא מגילה כהילכתה. ומחזיר ס[פר] ת[ורה] לתיבתו, [בהלל ובהודאה]. ויש שמחזירין אותו תחלה, ושוב חוזר וקורא את המג[י]לה. ורשות בידך הוא. קרא את המג[י]לה פותח בתהילה וסדר קדושה, ובא לציון, קדיש שלם. בפורים [אין אומרים למנצח משום דכתיב ביה יענך ה' ביום צרה, וצרה בפורים לא מדכרינן לפי שנאמר ימי משתה ושמחה. וכן למחר אין אומרים למנצח ו]אין נופלין על פניהם [בתחנונים בשניהם] דכת[י]ב (בהו ימי משתה ושמחה) [להיות עושים את שני הימים האלה. ערים המוקפים בט"ו וכפרים בי"ד] ואמר מר [לקמן ה' ע"ב] אסורין (בתענית) זה בזה, [ואינו אומר שיר מזמור לאסף].
ונוהגין בתענית אסתר שלא ליפול בתחנונים בערב משום יום טוב של יום המחרת ולא ביום טוב שני של פורים. ונוהגין במגנצא בט"ו באדר שלא ליפול (בתחינות) [בתחנונים] שחרית וערבית משום יום טוב של כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון שקורין בט"ו באדר את המגילה. אומר[י]ם במגנצא ויהי נועם במוצאי שבת כשחל [פורים] להיות בתוך אותה שבת. בג' או בה' או בו', כדרך כל מוצאי שבתות. אבל אם חלו להיות בא[חד] בשבת אין אומר[ים] ויהי נועם, אלא לאחר המגילה מתחיל [מיד] ואתה קדוש כמו בשאר מוצאי שבתות שאין אומרים ובא לציון כי אם ואתה קדוש. ועוד במזמור של אסתר (כתב) [תהלים כ"ב] אלי אלי למה עזבתני [כתוב זה הפסוק] ואתה קדוש. להכי צריך לומר ואתה קדוש לאחר מעשה נס אסתר. אבל ביום לעולם מתחילין לאחר מג[י]לה ובא לציון ואני זאת [וכל סדר קדושה. במוצאי שבת אין אומרים ובא לציון ואני זאת] אלא [מתחילין] לאחר מגלת אסתר מואתה קדוש, אבל שאר ימות השבוע כשחל פורים, אפי[לו] בליל פורים אומ[רים] ובא לציון, ואני זאת, ואתה קדוש לאחר מג[י]לה כמו בשחרית. אבל רבי[נו] שלמה הורה, פורים שחל להיות במוצאי שבת אומר[ין] ויהי נועם, אבל אם חל ט' באב להיות במוצאי שבת אין אומר[ים] ויהי נועם. ויש לי תימה, האיך יכול לאומר[ו] מתי ישלים קדיש אם קודם [ויהי נועם] או לאחר ויהי נועם. ואין אומר[ים] צדקתך כשחל פורים להיות במ[וצאי] ש[בת] כשם שאם חל פורים [להיות] בשאר ימות השבוע. [אין נופלין בתחנונים לערב בתענית אסתר משום יום טוב של מחרת. ועוד כשם שאין אומרים צדקתך בשבת שחל ראש חדש במוצאי שבת וכל שכן שחל להיות בשבת לפי שאין אומרים בתחנונים מבערב, הכי נמי הכא לא שנא].
וחייב אדם לקרות את המג[י]לה [בארבעה עשר ביום ובלילה, דאמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה] בלילה ולשנותה ביום. שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי. וכל אותן הבאים לקרוא בי"א בי"ב בי"ג ובט"ו. ואמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מג[י]לה שאף הן היו באותו הנס.
<h2>דף ה.</h2>
המבקש לצאת בדרך ומבקש לקרוא את המג[י]לה בי"א (בי"ג) בי"ב בי"ג, אם יכול ליקח עמו המג[י]לה יעשה כל תקנה שיכול לעשות ויקחנה עמו כדי שיקראנה בזמנה. ואם אינו יכול [לקרות], יקרא או[תה] בי"א או בי"ב [או בי"ג], כמו שמצינו בכפרים, דאמרינן, תניא אמר ר' חנינא חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ו[מ]כאן אנו למדין [ש]א[ף] ע[ל] פ[י] שזמן מג[י]לה בי"ד ובט"ו תיקנו להם חכמים להקדים משום מים ומזון, וכ[ל] ש[כן] הכא שאין יכול להמתין עד זמנה שהרי דחיק הוא. ומק[ל] ו[חומר] יהא דינו דבעי לקרותה קודם זמנה. ואל יקראנה אלא בעשרה. דאמר ר[ב] מג[י]לה בזמנה קורין אותה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה. רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה [בעשרה]. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, ומשום הדור מצוה. והלכתא כרב אסי. ועד כאן לא פליגי אלא בזמנה אבל שלא בזמנה שניהם מודים שאין קורין [אותה] אלא בעשרה. [והלכך אם קורין אותה בעשרה] מברך [לפניה ו]לאחריה (ולפניה). ואם היו פחות מעשרה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. וכן מי ש(י)בא מן הדרך לאחר זמנה בין ביחיד בין בצבור אל יקראנה. ואם מבקש לקרותה יקראנה (ב)[כ]אדם שקורא בתורה ובנביאים [ובכתובים]. [ו]לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. שכך אמרו חכמים, לא פחות ולא יותר.
<h2>דף ה:</h2>
ודוכתא דלא נהיגי למיעב[ד] מל[א]כה בפורי[ם] לא ליעביד אלא דבטול בהדייהו. דרב חזיה [לההוא] גברא דשרי כיתנא במיא בפורייה ולייטה ולא צמח כיתניה. ואמר[ינן], מיכדי י[ום] ט[וב] שהוא אסור בעשיית מלאכה לא קיבלו עלייהו ואמאי לטייה. משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, ולטייה. ומנלן דמנהגא לאיסורא מילתא היא ולא מבטלינן לה. [חולין צ"ג ע"ב] אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
במקום שיש להם ספק אי עירם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אי לאו קורין אותה בי"ד כהילכתה, ובט"ו קורין אותה בלא ברכה ושמחים זה בזה.
<h2>דף ז.</h2>
וכך מנהגו של רבינו קלונימוס הזקן כשמחלק מתנות לאביונים בפורים אינו נותן לעבדים ולשפחות כי כן [אומר] הנותן פרוטה לעבד הרי זה גוזל את העניים ומראה בעצמו כאלו [הוא] מקיים ומתנות לאביונים הנאמרים באביוני ישראל. ולפי שמתחילה הרגילו עניים המתביישים לשלוח תינוקות על פתחיהן של ישראל ונהגו לתת אף לשפחות גוים ומניקות [אף] שלא לצורך תינוקות. ור' אינו נוהג [היתר] בדבר. ובדבר זה אומר ר', טוב ממנו הזורק ליום צרור, שמראה שמתנות היום אף לגוים. וקורא עליו העושה כן [הושע ב'] וכסף הרביתי (לך) [לה] וזהב עשו לבעל, שהרבה זהב נתן הק[דוש] ב[רוך] ה[וא לישראל] והביאו לעבודת המשכן. בא להן מעשה העגל ופרקו נזמי הזהב. משל לאדם שהיה מקבל אורחים, באו אורחי ישראל וקיבלן באו אורחי גוים וקיבלן. איבד את הראשונות שאומר[ים] עליו שוטה הוא (בידו) [ודרכו] בכך.
<h2>דף ז:</h2>
אוכלין ושותין ומשמחין ומזמרין על שולחנם ובבית חביריהם ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
[וסעודת פורים שאכלוה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, ימי משתה ושמחה כתיב].
<h2>דף טז:</h2>
ועוד אמר הרב ר' קלונימוס מה שנהגו צבור [לומר] בפה אחד איש יהודי, ומרדכי יצא, וגם כי מרדכי היהודי, בשעת מקרא מג[י]לה אינו חובה ואינו מנהג. אלא (שמירת) [שמחת] התינוקות הוא, אבל מקרא שלש עשרה מדות מנהג כשר הוא, ותורה היא, לפי שהן דברי חינון וריצוי הוא [ו]דברי רחמים, והן הן שלש עשרה מידות שאין חוזרות ריקם, לפיכך כופלין הציבור כדי שיתגלגלו עלינו רחמים, שתפילתן ותחינתן של ציבור מקובלת היא משל יחיד. ודרך הוא ששליח צבור מתחיל ראש המקרא [ושותק] עד שיאמרו הן, ואחר כך חוזר וגו[מרו] ולכפול כדי שיתגלגלו רחמיו יותר ואינו אלא [ל]רמז לצבור לאומרו ולא מפני שחובה להתחיל בו ולשתוק. וכן ניהגנו לומר [וסלחת] בסליחות שמתחיל שליח ציבור וציבור גומרין.
וזה פ[י]רשו הגאונים. אמר לי ר' יהודה בן רבי[נו] יצחק נ"ע, כך היה מנהגו של אביו לאחר שיצא מבית הכנסת היה קורא בספר את המג[י]לה ולא היה מסיים בסייום הפסוק אלא מתחיל אחר וממתין. וראיה לדבר, חמש מאות איש ואת ויזתא עשרת.
ומג[י]לה שאינה משורטטת אין [אדם] יוצא בה ידי חובתו.
<h2>דף יז.</h2>
[והיכא דקרי ליה מסיפא לרישא, לא נפיק ידי חובתו. דתנן הקורא את המגילה למפרע לא יצא].
[וכד קרי ליה מיבעי ליה למקרייה במגילה דכתיבא כהילכתא ומסרגלא, ודכתיבא בדיוטא, ודלא כתיבא בדיפתרא או על מחקא או דכתיבא בסימקא או ביורקא או בדהבא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. והיכא נמי דכתיבא קרא וקרי בתרגומא לא יצא, או דכתיבא תרגומא וקרי ליה בקרא לא נפיק. כדתנן פרק ב' דמגילה] קראה על פה לא יצא. (ואפילו היכא דכת[ב] בתרגומא ואיזה הוא קרי לה במקר[א] על התרגום לא יצא). [ואי נמי כתיבא תרגום וקא קרא לה תרגום לא יצא. דאמרינן התם בגמרא [לקמן י"ח ע"א] קראה תרגום היכא דמי. אילימא דכתיבא קרא וקא קרי לה תרגום] דהיינו על פה. [לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי לה תרגום].
<h2>דף יח:</h2>
[קרא סירוגין ומתנמנם יצא, סירוסין לא יצא. ר' מונא אומר משום רב יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והכי אמר רב נטרונאי ריש מתיבתא בהלל ובמגילה ובקריאת שמע אם פסק כדי לגמור את כולה אינו חוזר. דאמר רב יוחנן [ר"ה ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. אע"פ שאמר שמואל הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, מיהו קייל"ן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הילכך בהלל ובמגילה ובק"ש אע"פ ששהא כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, אלא למקום שפסק משום דהלכתא כר' יוחנן].
[ומאן דעייל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דקרו לה לא נימא אשמעה מרישא לסיפא והדר אהדר לרישא עד הכא, אלא מתחיל כולה מרישא לסיפא].
<h2>דף יט.</h2>
[ומתבעי ליה למקרייה כולה. דאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי האומר כולה]. והיכא דאיכא מגילה כתובה בין הכתובים לא מיבעי ליה למיקרי בה. והני מילי בציבורא אבל ביחיד נפיק בה ידי חובתו. דאמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' [יוחנן] הקורא במגיל[ה] הכתובה בין הכתובים לא יצא ידי חובתו. והני מילי בציבור אבל ביחיד נפיק בה ידי חובה. (קריאת המגילה) [והיכא דשמע ליה מחרש שוטה וקטן לא נפיק, דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן, ולית הלכתא כוותיה, כיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקו אחרים ידי חובתן].
והיכא דחייטא בכיתנא פסול[ה]. דאמר ר' חלבו אמר ר' (חאא) [הונא] בר גוריא אמר רב מג[י]לה נקראת ספר ונקר(י)[את] איגרת, [נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת איגרת] שאם הטיל בה ג' חוטי גידים כשיר[ה]. אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהו משולשין. שייור התפר הלכה למש[ה] מסיני.
והקורא את המג[י]לה [בציבור] כורך וקורא אותה כספר תורה, ואינו פושטה כאיגרת, שבשתי [י]שיבות וב[ב]ית רבי[נו] שבבבל ובכל מקומו[ת] של ארץ ישראל קורין אותה כספר תורה, וכן מנהג.
<h2>דף כא.</h2>
[ו]לא שנא קרי ליה חד [גברא] ולא שנא קרי ליה (תרי) [כמה גברי] בהדי הדדי כמו פרשתא שפיר דמי. דתנן הקורא את המגילה עומד או יושב, [קראה אחד] קראוה שנים (קראה אחד) יצאו.
<h2>דף כא:</h2>
והקורא את המג[י]לה מברך מנ"ח. סימן דרבנן הוא. מ', מקרא מג[י]לה. נ', נסים. ח', שהחיינו. ולאחר קריאתו מברך. הרב את ריבינו, והדן את דינינו וגו'.
כשמברכין לפני מג[י]לה בליל מברכין (מ"מ) [מנ"ז, ולמחר מברכין מ"נ] ולא יותר.
